ד”ר גדי אשל

כל מי שלא ראה את שמחת העליה לחֹמֶש; את שמחת הדלקת הנרות על כיפת הבטון של הבריכה; את שמחת ההתחברות לבית, לנחלה ולמקום; את שמחת ביצוע המשימה – לא ראה שמחה מימיו. בודאי לא שמחה כתומה.

אך אסור להגזים בהיסחפות: “חֹמֶש תחילה” אמור לחדש את ימי חֹמֶש, לא רק לגעת במקום! לכן, הדלקת הנר היא רק הצעד הראשון.

“חֹמֶש תחילה” זה לבנות את חֹמֶש. זה לטעת בה כרמים. זה לראות בגניה ולאורך שדרת דני יהודה – שרק מעקה הבטון שלה נותר, ילדים רצים. “חֹמֶש תחילה” זה להתניע את התיקון הגדול. התיקון הגדול הוא כמובן, גלגול כל השטיח – חזרה: תיקון כל ה”היתנתקות”. בניית כל הישובים הפורחים שהוחרבו בפשע ההוא. קימום כל המשפחות שנקרעו. שיקום כל צה”ל וכח המגן שנכתשו אז ומאז. וכמובן, הצלת האומה כולה.

בחֹמֶש האמת מסנוורת: בחֹמֶש רואים עד כמה ארובות חדרה קרובות. עד כמה המקום חיוני. עד כמה החורבן היה איוולת. עד כמה  הפשע היה חסר פשר. עד כמה מנוולת היתה כל מכבסת ההבטחות. עד כמה חולני היה המוח שיצר כזו עוולה. אך גם: עד כמה התיקון אפשרי. במיידית!

חֹמֶש היא המגדלור. היא גם צופה, וגם אפשרית: גם נגישה, גם ריקה, גם מוכנה לשיקום, גם משפטית שלנו, ובעצם, גם קיימת! קיימת, כי הגרעין שלה חי וקיים ומחובר ומתרחב, וחולם על שיבה, ונחוש לממשה.

ומהמטרה הגדולה, לכמה הבהקים של העליה עצמה:

השגת היעד

יותר מ-1000 עולים הצליחו להגיע ולהדליק את הנר הרביעי בחֹמֶש. כולם, פרט לעולה אחת – רינה קושלנד מקרית-ספר, גם צלחו בשלום. זו ההזדמנות לאחל לרינה שנדקרה ע”י ערבים בבורקה, החלמה שלמה ומהירה. יעד המבצע, שהוגדר ע”י הצוות המוביל: להדליק נר רביעי בחֹמֶש – הושג במלואו. הושג בגדול, בגלוי, מראש ההר, ובפרסום: כיאות לחנוכה.

כוחותינו

המחנה הכתום לא התייאש. הוא חי וצומח ומאמין, ודרוך לקראת פקודה. מבחינה זו, אין לקחת ברצינות אפילו את דיבוריו שלו על התייאשות לכאורה. אפילו ערן שטרנברג שטרח כל כך להסביר לי למה הגישה לא נכונה וחבל”ז – התייצב, ועלה והגיע. משפחה שהגיעה איתי למחסום עם טרנטה שנת תרפ”פו, זאטוט בן שנתיים ויונק, לא חשבה פעמים, השאירה את המכונית, פרסה את העגלות, ושמה צעדיה. (דרך אגב, אודה אם תיצרו קשר). היו עולים לחֹמֶש שהלכו יותר מ-20ק”מ ממחסום ג’ינספוט, בדרכי חתחתים – והגיעו! מחסומים נעקפו – בהתאם להנחיות שיצאו, אך תוך יוזמה עצמית מרשימה. יש כאלה שנתפסו בבוקר וחזרו אחה”צ – לקיים “כי שבע יפול עולה-לחֹמֶש וקם, ובנה”. עולים מהבוקר התחבאו במערה במקום 5 שעות, עד להגעת כלל הכח. עלו נוער, מבוגרים, זקנים, טף נשים בהריון. אמנם עיקר הכח היה כתום חובש כיפה או שמלה ארוכה, אך היו – ובאופן משמעותי – לובשי חרדים, ונושאי כיפה בכיס. פסיפס ססגוני של נאמני ארץ-ישראל והקיום היהודי, מכל קצוות הארץ. כמובן, שיכלו להגיע הרבה יותר. כמובן שלגייס (ועוד ברמזים…) מהיום למחר לא פשוט. אך הפוטנציאל קיים וגדל.

צה”ל ומשטרת ישראל

הדברים הבאים אולי לא ימצאו חן בעיני מאן דהוא, אך לי זו נראית האמת: צה”ל, ובמידה פחותה – משטרת ישראל (בודאי לא כל פרשיה..), שמחו להיות “מופתעים” על ידינו. הם הרגישו טוב לא להיות “מוכנים מנטאלית” ל”משימה לאומית” חדשה. לא להיות מוסתים ע”י הדרג שגנב לנו את המדינה. הם חזרו – לפחות לרגע – להיות כח בטחון יהודי. לא נאנסים לחבוט ביהודים “ברגישות ובנחישות” ולא מפנים באטימות. במידת יכולתם להתבטא ולנקוט יוזמות מקומיות (כמו למשל, האבטחה מפני זריקת אבנים בבורקה, וה”יוזמה” להיות נעקפים), זהות היעדים היתה ממש כתובה באוויר. קשה לחתום שמעתה הוסר לחלוטין הכישוף הרע מצה”ל, אך סביר להניח שפעולה נכונה מצידנו תעודד את תהליך ההבראה. פעולה נכונה, כולל כמובן גם יוזמה וגם ח”ח (חיזוק חיובי).

מבצעים

מסיבות ברורות, אין כאן פירוט אמיתי.

היעד היה ברור: להדליק נר רביעי של חנוכה בחֹמֶש. מטרה זו הועברה בכתב לכל העולים. יעד זה בהגדרתו היה ממש ההיפך מה’לצאת ידי חובה’ הישן: “ניסינו ככל יכולתנו”, מימי מאבק פשע-ה”היתנתקות” המפוספס! התכנון להשיג את היעד לקח בחשבון הרבה מאמצים במקביל, ובדירוג. בהתאמה מירבית לקבוצות השונות, ולעולים השונים: באופי, בזמן ובמקום. מה שלא רצינו שידלוף – לא דלף (וגם זה בניגוד לכפר מימון!). היו חיתוכים להשיג את המטרה בלי להכנס למלכודות עם הראש בקיר, והיה תיקון מסלולים בזמן אמת – בשטח, עקב קריאת מפה נכונה ותקשורת טובה מצד המובילים.

הערת סיכום

רבים הטילו ספק באפשרות להפוך את הקערה על פיה. מכיוון שאיננו ארגון צבאי. מכיוון שאיננו מקבלים אגורה שחוקה אחת על מעשינו. מכיוון שהתשקורת הישראליסטית מעוותת ומסלפת ומסיתה. מכיוון שאין לנו שום מימון. אך בחומש הובהר שוב: כל אחד במחנה יכול ליזום, לעשות, ו..לקבוע. כל אחד חשוב. כן, אין לך תחליף, ו“חֹמֶש תחילה“ רק יצא לדרך